עם תום תקופת בניית המשכן , ולאחר תהליך תהליך הכשרה והתקדשות מדוקדקים שעוברים אהרון ובניו בהנחייתו של משה, מתכנס העם ביום השמיני באוהל מועד, לאירוע החגיגי של חנוכת המשכן.
הכינוס שמתחיל בהתרגשות גדולה לנוכח טקס הקרבת הקורבנות וקבלתם ע"י ה', מסתיים בטרגדיה נוראה; מות שני בניו של אהרון: נדב ואביהוא.
אותה אש, אשר אוכלת את הקורבן כאות לקבלתו ע"י ה', אוכלת זמן קצר לאחר מכן את בניו של אהרון.
מה היה חטאם של נדב ואביהוא, אשר הביא עליהם עונש כה קשה, במעמד המקודש הזה?
הטקסט המקראי מתאר את החטא בפסוק אחד בלבד:
"ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישמו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה, אשר לא ציוה אותם" (ויקרא, י' א').
השאלה מה היתה מהות החטא של בני אהרון ומהי "אש זרה" העסיקה את הפרשנים לאורך הדורות וניתנו לה הסברים רבים ושונים. עם זאת, אין מחלוקת בין הפרשנים על כך שבני אהרון היו ראויים לתפקידם ואפילו צדיקים.
הדבר נאמר במפורש ע"י משה מפי ה': "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד" (ויקרא י' ג')
כלומר: נדב ואביהוא היו קרובים לאלוהים ודווקא משום כך הוא מקפיד יותר על מעשיהם ומעניש אותם בחומרה וללא משוא פנים, כשאינם מקפידים על הקדושה.
על מה בדיוק לא הקפידו נדב ואביהוא?
מקריאת הפרשה עולה שפעולותיו של אהרון על יד המזבח ובמשכן נעשות במדוייק עפ"י הנחיותיו של משה ועפ"י הסדר שהוא מכתיב. למעשה, לכל פעולה של אהרון ובניו קודם ציווי של משה, בשם ה'. אחרי עשיית כל פעולה, מדגיש הכתוב כי נעשתה כפי שציווה משה. אהרון אינו יוזם בעצמו אף אחת מהפעולות הקשורות בפולחן.
כך, למשל, בפסוק א' בפרק ט' אומר משה לאהרון: "קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים והקרב לפני ה'. " ובפסוק ה ' נאמר: "ויקחו את אשר ציווה משה".
בפסוק י' נאמר: " ואת החלב ואת הכליות ואת היתרת מן הכבד מן החטאת הקטיר המזבחה, כאשר ציווה ה' את משה"
ובפסוק כ"א : "ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרון תנופה לפני ה' כאשר ציווה משה".
אנו רואים איפוא, כי כשמדובר בהקרבת קורבנות ובטקסים מקודשים, הדרישה היא למילוי הנחיות ולדקדוק בכל פרט.
הפעולה היחידה שנעשית בפרשה ללא הנחייה ממשה היא פעולתם של נדב ואביהוא.
השניים נקטו יוזמה משלהם והקריבו קטורת לפני ה' מבלי שנצטוו לכך.
הקרבת הקטורת נעשתה, ככל הנראה, מתוך רצון להתקרב אל אלהים בעצמם ולא רק כנושאי כליו של אהרון, כפי שהיה עד כה.
בעוד אהרון נוהג בקודש בצייתנות ובענווה, בניו המשרתים תחתיו, מבקשים להם עצמאות ואינם מחכים להוראות
הם אמנם לא עוברים על חוק או איסור מפורש, אך כמנהיגים נדרש מהם יותר מכך;
כמנהיגים הם נדרשים לעשות רק מה שהותר להם.
זהו הכלל הנוהג כיום לגבי רשות מינהלית: בעוד לאזרח מותר לעשות כל מה שלא נאסר עליו במפורש בחוק, לרשות המינהלית מותר לעשות רק מה שהותר לה במפורש לעשותו.
את הכלל הזה מניחה התורה בשלב מוקדם, בעת ראשית הכהונה, על מנת לסמן את הדרך עבור מי שייבחרו להורות ולהנהיג את העם בעתיד. וכדי שהמקרה יהפוך לתקדים משפטי, נענשים נדב ואביהוא בעונש חמור ומיידי.
תפיסה זו בנוגע לכובד האחריות הרובץ על כתפיו של נושא משרה ציבורית מוצאת ביטוי בדברי המאירי (הוריות י.):
כל שאדם מתמנה על הציבור, הן מלכות הן שאר מינויים, צריך להיזהר שלא יתגאה בעצמו ולא יטיל אימה יתרה שלא לשום שמים. ויעלה בדעתו תמיד שאינו מלך או נשיא אלא עבד ממונה לראות בעסקי העם להציל העשוק מיד עושקו.
ובדברי הרב וולדנברג, מחבר שו"ת "ציץ אליעזר":
הנבחרים לשמש כרועי ומנהיגי ישראל מקבלים עליהם עם קבלת ההתמנות תפקיד נשגב מלא אחריות שאינו סובל היסח הדעת כל שהוא. מלאכתם מלאכת שמים וכל יתר או חסר במלאכת הנהגתם ביכולתו להחריב את הציבור המונהג, ולכן הדקדוק בהם כחוט השערה, וכל סטיה מקו-תפקידם הבאה מתוך הסחת דעת עולה להם לזדון.
ואנו, שכבר שנים רבות עדים לשחיקת הנורמות והכללים הללו עד דק, צריכים לחזור ולהיזכר
בהם ולפעול להשבתם.
